קול מחיאות הכפיים הולכות ושוככות, האורות כבר דולקים, גם עוצמתן של שאלות הקהל שלעיתים נוגעות בנפש פנימה, חלף עבר. אנשים מתקבצים סביבי , שואלים, משתפים

בתי בכורתי, נטף אהובתי , כששחר אובחן, כבר היית בת מצווה, והתקשית להכיל את הכותרת שניתנה לאחיך הקטן והמתוק. “אוטיזם?!” אמרת לי , “זה קשה

‘תגידי’, היא הסתכלה בי במבט ישיר, לפעמים זה מבלבל אותי, הרי הילד שלי כמעט ולא מישיר מבט, ופתאום מבט נוקב מילדה כל כך צעירה, אולי

אתה כבר חודש בן 10. החלפת קידומת, לגיל דו ספרתי. ביום הולדת שלך ,ראיתי איך גם אני מסתובבת המומה מאיך שהזמן חולף ביעף. הרי רק

יש נערים וילדים בחדר הטיפול, שלא יודעים שאני הולכת לישון עם השיתופים שלהם וקמה איתם בבוקר. הם כל כך נוגעים בי , במקומות הכי רגישים

פעמים רבות יוצא לי לחשוב על האתגרים הניצבים למולי, אלא שאני משתפת וכאלה שאני שומרת לעצמי. אני מנסה להבין איזה שיעורים מנסים להעביר אותי, הרי