קול מחיאות הכפיים הולכות ושוככות, האורות כבר דולקים, גם עוצמתן של שאלות הקהל שלעיתים נוגעות בנפש פנימה, חלף עבר.
אנשים מתקבצים סביבי , שואלים, משתפים בחוויה שעברו. גם היא מחכה לדבר איתי, בשונה מבני המיוחד, נכותה ניכרת.
אני ניגשת אליה, ‘את נועה?!’ היא שואלת וממשיכה מבלי לחכות לתשובה
‘אני שומעת שבדרך המשוב שאתם מקבלים על המופע שלכם, הוא מהורים, או מאחים, בשם המשפחה המורחבת, או הקהילה.
אבל אני כאן רוצה לומר לך כמה מילים בשם הילד המיוחד שלך, שחר’,
קולה שקט אך יציב. אני מחסירה פעימה, ההתרגשות ניכרת גם עליה. והיא ממשיכה
‘בגלל ששחר לא מדבר, יש לי כמה דברים ממש חשובים שהייתי רוצה לומר לך בשמו, אני יודעת מה זה אומר להיות ילדה עם צרכים מיוחדים, מה זה להיות הבת המיוחדת בבית’. היא נעמדת מולי קולה רועד, הפתיח הזה שלה מרגש אותי עד דמעות.
‘אני רוצה לדבר בשם הילד שלכם ,בשם שחר’. היא חוזרת בהטעמה. עוצרת, נושמת. אני יודעת שזה מה שהייתה רוצה לומר גם להוריה.
‘אתם, ההורים שלי, אתם הגיבורים שלי, אתם השראה גדולה בשבילי,
ואני רוצה לומר לכם תודה על כל מה שאתם עושים בשבילי. אני מעריך את זה ואוהב אתכם מאד אני יודע כמה מסירות צריך, התמדה וסבלנות ואני מבקש שתמשיכו להאמין בי ולהשקיע.’ היא חוזרת לדבר בגוף ראשון: ‘היום אני יודעת לומר שלמרות הנכות שלי , ולמרות שקיבלתי מתנות , הדבר שהכי ברור לי שכל מי שאני היום וכל מה שהשגתי, זה בזכות ההורים שלי.
זה מה שרציתי לומר לך’ היא אומרת לי בשקט. ‘לי לקח הרבה שנים להבין כמה השקעה השקיעו בי ההורים ולומר להם תודה’.
את הדמעות הרבות שבכיתי באותו המפגש , שלחתי עם תפילות, דמעותיי לא ירדו לחינם.
התפללתי שיבוא יום ושחר יסמן לי בדרכו שלו, שאנחנו בדרך הנכונה והמותאמת לו, שאנחנו פועלים לפי כוחותיו, לפי הצורך והדיוק המתאימים לו. שנדע שמה שאנחנו עושים מחזק ומקדם אותו. הלוואי.