בתי בכורתי, נטף אהובתי ,
כששחר אובחן, כבר היית בת מצווה,
והתקשית להכיל את הכותרת שניתנה לאחיך הקטן והמתוק.
“אוטיזם?!” אמרת לי , “זה קשה מדי. שחר יגדל וגם החריגות שלו תגדל” אמרת אז משפט שהקדים את זמנו ושמת לי מראה מול הפנים. ברגישותך ובתבונתך, תמיד הבנת את המצב הרבה לפניי.
למרות הכל, מהר מאד התחברת אליו ולמדת להגיע לליבו בדרכך המיוחדת, עם הרבה אהבה, הומור והשקעה רבה.
לקראת השירות הלאומי, הכרזת בקול ש”שירות עם צרכים מיוחדים זה לא בשבילך, יש לי מזה מספיק בבית” אמרת. אבל לא רחק היום וסגרת שירות ב’שלוה’. כששאלתי אותך איך זה יכול להיות שבסוף המקום הנבחר הוא בדיוק הפוך ממה שרצית, ענית לי בפשטות, שמצאת מקום שייתן לך כלים ובית כשאת תצטרכי לקחת אחריות על שחר כשאנחנו כבר לא נוכל לטפל בו. היה לי קשה לשמוע את האמת, ולהבין כמה אחריות יש לאחים לילדים מיוחדים על הכתפיים.
בכל הזדמנות שנקרית בפניך את מעלה מודעות, את פרויקט הגמר במגמת אומנות הקדשת לנושא, וההרצאות שלך כאחות מיוחדת, כבר הגיעו למקומות רבים.
יכולת לשבת מהצד ולבחור שלא ליזום, כי הרי את בעצמך מתמודדת עם אח מיוחד,
אבל החלטת להקים עמותה לאחים כמוך שלהם אח עם מיוחד. אבל החלטת להקים עמותה לאחים כמוך.
מתוך הרגישות שלך זיהית צורך, והחלטת לקום ולעשות מעשה.
השנים חולפות, ואת משתפת אותי, שכול מי שמכיר אותך יודע ששחר, הוא חלק בלתי נפרד מחייך. את מגלה לי כמה חשוב לך שגם האדם שאיתו תבחרי להתחתן ולבנות בית, יכיר את שחר ויתחבר אליו.
הזמן טס, שחר גדל יפה, מתפתח ומתקדם, ובדיוק כפי שאמרת אז – ככל שהוא גדל, גם הפערים בינו ובין בני גילו, הולכים וגדלים.
גם את גדלת בכל כך הרבה מובנים,ועוד מעט את מתחתנת
אני כותבת בהתרגשות עצומה, ערב חגיגות האירוסין שלך. הרגשות גואים, דמעות ההתרגשות והתפילות בוקעות רקיעים .
לבית החדש שתבנו ייכנסו כל ניסיון החיים שלך והאבנים הטובות שאספת בדרך,
הם אלו שיחזקו את היסודות של הבית הגשמי והרוחני שלך: הלב הרחב, המסירות, ההקשבה גם לדברים שאינם נאמרים, הרגישות, החמלה, האהבה הגדולה והחסד.
יש בך בסיס איתן ונפלא להתחיל איתו התחלה חדשה. בשניים. בכוחות מכופלים.
ברוכה את לה’ ביתי האהובה. מזל טוב!